פרשת ויגש

באימון אנחנו מדברים על פרדיגמות שמפריעות לנו לפרוץ לדרך חדשה. יש מי שקוראת להם "דייזי", ויש הקוראים לזה "שֵדון". שדון הוא דבר שמשתק אותנו מלהעיז ולפרוץ לדרך חדשה. אם אין אנו מתמודדים איתו אנחנו פשוט נעשים משותקים ואולי מפוחדים, ואין לנו אפשרות לתפקד כמו שצריך. לכן הדרך הטובה ביותר היא לזהות את השדון שלפעמים הוא אמיתי, לפעמים הוא דמיוני שהמצאנו אותו מסיבות שונות והוא בכלל לא קיים. הוא פוגע בערך העצמי שלנו.
הרבה פעמים אנחנו מעריכים את עצמנו על פי מה שאנחנו חושבים, שחושבים עלינו חברנו. בלי שנברר לעצמנו אם אמת הוא מה שאנו חושבים. הרבה פעמים אנחנו שומעים תלמידים אומרים:"המורה שונאת אותי". זה פותר אותנו מלקחת אחריות למעשינו. אבל מתברר שלא דובים ולא יער. הסיפור על העוגיות מסבירות זאת היטב. סיפור העוגיות- כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו , שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדניה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.
חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה
מצאה פינה והתישבה והכרטיס בכיסה.



היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העיז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.
היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות.
לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.
וכך היא נשנשה , בעודה מביטה בשעון שעל הקיר
וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה
חושבת לעצמה ,בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.
כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.
והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,
לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,
חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה
חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,
אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.
בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,
הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,
והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.
בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה
הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה.

המומה ומופתעת היא הבינה איך לא,
העוגיות האחרות היו שלו,
הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,
ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.
בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,
היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.


האחים מכרו את יוסף והנה אנחנו מוצאים בפרשה הקודמת שהם לוקחים אחריות על מעשיהם. כאשר יוסף מתנכל להם הם אומרים (בראשית פרק מב, כא - כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". פתאום הם מבינים מה הם עשו מה עשה להם ה"שֵדון" הפחד מפני השתלטות יוסף עליהם.
בפרשתנו גם יהודה שהציע למכור את יוסף, מתחיל לקלוט מה עשה לו ה"שדון" הזה. הוא מרגיש שהשדון משתק אותו והוא אינו מסוגל להתווכח עם מושל מצרים (הוא יוסף) על שלקח להם את בנימין לעבד.
יהודה צריך להתייצב מול השדון שלו ולהשתחרר ממנו. כיצד יעשה זאת? חז"ל במדרש מתארים ויכוח בין יהודה ויוסף – דו שיח דמיוני (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן ה) : "אמר ליה יהודה ליוסף תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות, בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם, שניה אמרת לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הצדיק ואתה נשבעת בחיי פרעה הרשע אם אני אוציא חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרב מנרתיקו אני כורכו על צוארך, אמר ליה יהודה אם אפתח את פי אבלע אותך, אמר ליה יוסף אם תפתח פיך אני סותמו באבן, אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא, א"ל אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי, א"ל יהודה דין שקר אתה דן אותנו, א"ל יוסף אין לך דין שקר כמכירת אחיכם, א"ל יהודה נורא דשכם דליק בלבי, א"ל יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי, א"ל יהודה רתח אנא ולית דמהימן לי, א"ל יוסף רתחא דידך אנא מתבר, א"ל יהודה עכשיו אני אצא ואצבע כל שווקים שבמצרי' בדם, א"ל יוסף צבעי' הייתם מימיכם שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף...". יהודה מתייצב מול ה"שדון" שלו ומדביר אותו. לכן הוא יכול לבוא ולהתווכח עם מושל מצריים, הוא מוכן לקחת אחריות ולהיות עבד במקום בנימין. העוצמה הזאת מביאה את יוסף להתגלות לאחיו. אני יסף...

חנוכה – לימוד אימון מדיני חנוכה

מחלוקת ידועה בין בית הלל לבית שמאי בעניין הדלקת נרות חנוכה. הרי ע"פ קביעת חכמים המצווה הבסיסית היא כלהדליק נר אחד בכל בית. אבל המהדרין והמהדרין מן המהדרין הוסיפו להדלקת נרות. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב ): תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

מדעתם ההלכתית של בית הלל אנחנו יכולים ללמוד אימון. בית הלל אומרים שהמהדרין מן המהדרין (אלה שרוצים להיות הכי הכי בסדר ולכבד את חנוכה מתוך רצון ושמחה) מדליקים ביום הראשון נר אחד וכל יום מוסיפים נר נוסף, כך שביום השני מדליקים שני נרות וביום השלישי שלוש נרות... עד שביום השמיני של חנוכה מדליקים שמונה נרות. באימון אנחנו רוצים להגיע למטרה, אנחנו ממוקדים במטרה, אבל כדי להצליח להגיע למטרה עלינו להכיר את המצב שלנו כעת ולתכנן את הצעדים הבאים צעד אחר צעד כדי להגיע למטרה. כל צעד נדליק נר נוסף כדי להגביר את האור. השינוי יבוא מיידית אם נחליט להשתנות, אבל להשגת מטרת האימון עלינו לצעוד צעד קטן כל פעם.

כאשר הבנו מה מעכב בעדנו מלפרוץ דרך, עלינו להשתחרר מכך, ובצעדים קטנים ומדודים להתקדם למטרה. לא ללכת בקפיצות גדולות מידי. ייתכן שכאשר נתחיל בצעד הקטן שלא מאיים עלינו ומפחיד אותנו, ושאנו מאמינים כי נוכל לעשותו, יתברר לנו כי קפצנו כמה צעדים נוספים בלי בכלל להתאמץ ולהתכוון. אבל התכנון צריך להיות צעדים קטנים ומדודים.

בית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. ההתקדמות צעד אחרי צעד. בטעם שנותן אחד האמוראים לדברי בית הלל הוא: "דמעלין בקדש ואין מורידין". באימון אנחנו צריכים להעלות בקודש ולא להוריד.

רצוי שנדע שיש לנו נטייה לחזור לפרדיגמות הישנות שאותן אנו מכירים אע"פ שפרצנו דרך. כדי שלא נחזור למנהגנו הישן עלינו לעלות ולהוסיף, כמו שמציעים לנו בית הלל. אור קטן מגרש את החושך אבל מה יקרה שיכבה הנר? שוב יחזור החושך לכן נוסיף ביום השני עוד נר וכך הלאה.

תנוכה מלמד אותנו עוד דבר. שאין דבר שנחלום עליו שלא נוכל להגשים. כמו שקרה בימי המכבים. משפחה אחת בעיר קטנה כמו מודיעין, מצליחה להצית אור בקרב עם ישראל, ולאט לאט מצליחה להוסיף לשורותיה עוד לוחמים ואוהדים. כנגד כל הסיכויים היא מצליחה לנצח את האימפריה הגדולה. הם בלי נשק בלי צבא מאורגן, עם לוחמים מתנדבים הם מצליחים לנצח צבא מאורגן ומאומן. חנוכה נותן לנו את התקווה שבכל מצב שאנו נמצאים יכולים אנו להביא לשינויים בתוך חיינו – לפריצת דרך, לעתיד מבטיח יותר, רק אם נרצה להשתחרר מהפרדיגמות (התנהגויות מגבילות ועוצרות) שלנו, ולהגשים את החזון שלנו.

ונסיים את בלוג הזה בדברי הרב קוק
"צריך שכל אדם ידע ויבין
שבתוך תוכו דולק נר
ואין נרו שלו כנר חברו
ואין איש שאין לו נר
וצריך שכל איש ידע ויבין
שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים ולהדליק לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו."
חנוכה שמח

הגשמים כאימון

גשמים וצמיחה הולכים ביחד וכך נאמר (בראשית פרק ב, ה): "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". כדי לצמוח, צריך גשם, מטר, שעיר, רביב... המים הם גורם הצמיחה בצמחיה, והתורה שנמשלה למים הם גורם הצמיחה באדם. והאדם נמשל לעץ השדה, הצדיק לתמר ולעץ שתול על פלגי מים (תהילים פרק א)

כל סוכות אמרנו הושענא וסובבנו את הבימה עם ארבעת המינים. בהושענא רבה שהוא היום אחרון לסוכות הקפנו את הבמה שביית הכנסת שבעה פעמים ואחרי שהתפללנו על הגשמים ובקשנו שה' ייתן גשמי ברכה השנה, ולא יקשיב לתפילת עוברי דרכים (שמבקשים בזמן הליכתם שלא ירדו גשמים, כי זה מפריע להם) בזמן שישראל מבקשים גשמי ברכה. בשמחת תורה אנו התפללנו את "תפילת הגשם". כל זאת כי הגשם מצמיח לנו את הצמחייה שכל כך אנו זקוקים לה. ובדרך משל המים הם המשל לגורם צמיחה אצל האדם. וכמו שהצמחים לא צומחים בלי מים, כך האדם אינו צומח בלי תורה.

ארץ ישראל התברכה במים שבאים מהגשם וכך כותבת התורה (דברים פרק יא, יא): "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". ורש"י דברים פרק יא "...אבל זו למטר השמים האדם, הם יורדים בכל מקום הן בהר והן בבקעה, הם מגיעים לכל מקום, ולא צריך להעלותם למקומות גבוהים. אבל בהחלט יש מקום לאדם לשפר את מערכת ההשקיה, כדי שהמים יגיעו לכל מקום.

וכן מצאנו בפרשת האזינו (דברים פרק לב, ב): "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב". ה' מצפה שדבריו יהיו כמטר תשתה מים אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת". הגשמים לפי התורה הם ברכה, שאין הם תלויים בעמלו של וכטל כשעירים ורביבים על אוזני בני ישראל. וכמו שאלה מצמיחים את הצמחים, עצים ואולי גם אותנו, כך דברי השירה בפרשת "האזינו" יגרמו לנו לצמוח ולפרוץ דרך להיטיב את דרכנו. רש"י מעיר (שם (רש"י דברים פרק לב, א) ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה (לעיל יא, יז), "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה", ואחר כך "ואבדתם מהרה על ידי האומות".

הגשם אינו יורד ואינו מגיע להצמיח כי חטאנו. וכך נאמר בקריאת שמע (דברים פרק יא, טז -יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹקים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ..." יש עיכוב בגשמים בגלל החטאים שאנו חוטאים, כמו גם באימון הצמיחה מתעכבת כי ישנם פרדיגמות שמעכבות אותנו.

כדאי לשים לב כיצד נוצר הגשם. ללמוד ולהתאמן של מה שנעשה משפיע עלינו, על זולתנו, על סביבתנו. אם נעשה את הדברים הנכונים לא רק אנחנו נצא מורווחים אל העולם כולו יצא מורווח, כמו גשמי ברכה. כולנו זוכרים את מחזור המים שלמדנו בכיתות הנמוכות. השמש מחממת את הים, האוקיאנוסים... המים מתאדים עולים למעלה לשמים, מתקררים ומתעבים ונהפכים למים. שמים = שם מים. הרוח מסיעה את העננים לכיוון היבשה העננים סופחים חומרים מהאוויר ונהפכים לטיפות כבדות שיורדות ומרוות את האדמה. הם מצמיחות את הירק מרוות את העצים והצמחים שנותנים לנו פירות. שאר המים נספגים לאדמה עד שמגיעים לשכבה אטימה ושם מצטברים ומתפרצים מהאדמה במעיינות שמובילים מים לנחלים והנהרות ואלו זורמים לים, ששוב מתאדה ע"י הגשם... וחוזר לעננים ... אבל בדרך הגשם עשה עבודה הוא השקה את הצמחים מילא את הנחלים והנהרות, הותיר מי תהום לשתיה לאדם ובהמה. אין כאן מחזוןר מעגלי, אלא מחזור ספיראלי. כדאי לשים לב לנאמר בתהילים (תהלים פרק קד, ג, י – טז): "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ"... הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יהלכו. יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע"... לגשם יש ייעוד והוא מקיים אותו על הצד הטוב ביותר.

ישעיהו הנביא גם הוא אומר (ישעיהו פרק נה, י - יא): "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו". לגשם יש תפקיד להוליד ולהצמיח וכמו שאומרים אנו באימון לפרוץ דרך כך דבר ה' תפקידו לגרום לנו לצמוח, לפרוץ דרך ולא לגרום לנו להישאר תקועים. אבל הדבר תלוי בנו אם אנו מוכנים להתאמץ, כדי לפרוץ דרך ולמלא את הייעוד שלנו.

יהי רצון שתהיה השנה הזאת הבאה עלינו לטובה שנה גשומה שתצמיח ותרווה את הארץ. ואותנו בני האדם.

עוד על סוכות – מבחינה אימונית אושפזין 2

בפעם שעברה דברנו על שלושת האבות, הפעם נדבר על יוסף, משה, אהרון ודוד.
האורח הרביעי בסוכתנו הוא יוסף וחז"ל קוראים לו יוסף הצדיק כי זו מהותו העיקרית. יוסף הוא זה שמתגבר על משברים בעצמו, ויודע כמו באימון לקחת אחריות על עצמו. לכן הוא צדיק. הוא עד סוף ימיו לא האשים את האחים במעשיהם – במכירתו, למרות שיכול היה לעשות זאת. ההפך הוא הפך את הרעה שבקשו לעשות לו לטובה. הוא לא האשים את אשת פוטיפר אשר ניסתה לפתותו לשכב עימה (ואנו יודעים כמה זה קשה הן להתגבר על היצר כשיש לך הזדמנות כזו), הוא גם לא האשים את שר המשקים בכך ששכח אותו שנתיים בכלא ולא החזיר לו טובה תחת טובה. כי הוא לקח אחריות למצב שבו הוא נמצא. זה גם עזר לו לצאת מכל מצב ולהפיק תועלת ממה שקרה. הוא מבין שלא האחים אשמים במכירתו רק הוא אחראי למכירתו בגלל התנשאותו (חוץ מההכרה שלה' יש תוכניות משלו בהנהגת העולם).
הוא מבין שהתגרותו שגרמה לו להפסיד את כל הטוב שהיה לו בבית אביו, הרצון שלו להבליט את הדברים בפני אחיו ואפילו בפני אביו. הוא לקח אחריות על ההתגרות ביצרו שגרמה לו להפסיד את כל הטוב שיש לו בבית פוטיפר, (אחרת איך נסביר את העובדה שלמרות שידעה על כוונות אשת פוטיפר הוא מרשה לעצמו להיכנס לחדרה כשהיא לבד ואין איש עמו בבית, זו התגרות עם חיית בר).
הוא הבין שכמו בפתירת חלומות הוא מסתמך רק על ה' "לה פתרונים, ספרו נא לי" היה עליו לסמוך שה' ימצא לו דרך להוציאו מבית הסוהר ולא להסתמך רק על בני אדם.
לדעתי, יוסף הוא המאמן העצמי שאפשר ללמוד ממנו דבר חשוב באימון. קח אחריות על מעשיך ועל עתידך את התנהגותך אתה יכול לשנות לא את התנהגותם של אחרים, השינוי בך יגרום גם לאחרים להשתנות. אם תאמין ביכולותיך תצליח להגיע אפילו במצרים השונאת את העברים להיות משנה למלך פרעה ובעצם להיות השליט עצמו.
עוד דבר הופך אותו לצדיק – זה שהוא אינו נוטר שנאה גם למבקשי רעתו – הוא מוכן לסלוח להם. זוהי תכינה של צדיק.

משה רבנו מהותו היא הצדק הצרוף "ייקוב הדין את ההר". צדק צריך להיראות ולהיעשות. כבר בהיותו במצרים חי חיי מותרות בבית פרעה, הוא יוצא לראות בסבלות אחיו, וכשהוא רואה עוול הוא מגיב והורג את המצרי המכה באיש עברי על לא עוול בכפיו. כי צדק הוא צדק ולא משנה מעמד האנשים. למחרת הוא רואה שני עברים רבים ביניהם והוא מעיר לרשע (מהיכן ידע? כנראה צפה בהם הרבה זמן) מדוע תכה רעך. משה לא יכול להבין איך שני אנשים באותו מעמד מאותו העם יכולים בכלל לריב והוא מתערב, כי הוא איש הצדק – איש הדין.
הרדיפה אחרי הצדק רק מזיקה לו אבל הוא ימשיך בדרך הזו כי מהותו היא – צדק, ולא משנה מה המחיר.
אחרי שברח ממצרים כי פרעה ביקש להורגו הוא מגיע למדיין, הוא זר במקום הוא פגוע ממה שקרה במצרים אבל כשהוא רואה עוול מיד עוזר הוא לחלש. (הרועים המדיינים מחכים שבנות יתרו ימלאו את השקתות ורק אז מגרשים אותן הרועים, לא לפני כן, בחינת "הרצחת וגם ירשת". עוול זה נמשך זמן רב, גם יתרו וגם הבנות כבר השלימו עם זה). אבל משה למרות מה שקרה לו במצרים, לא יכול לראות זאת והוא מושיע את בנות מדיין ומשקה את צאנן. כך משה יתנהג כל ימי היותו מנהיג בצדק – הוא לא ייקח מבני ישראל חמור אחד כאשר הוא הולך למלא את תפקידו. (לתשומת אנשי ההנהגה בימינו שמוכנים לוותר על עקרונות תמורת וולוו).

אהרון – אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. מהותו של אהרון –אוהב את הבריות, ומתוך כך אוהב שלום ורודף שלום. אהרון עושה הכול על מנת שנאהב אחד את השני. הוא פועל לפי הכלל החשוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך". הוא מוכן לשרת בקודש בשביל כל עם ישראל, הוא מוכן להסתכן לצאת מהמשכן עם קטורת, כדי להציל את ישראל מהמגפה שהחלה בעם. ובאהבתו זו הוא מצליח לעצור את המגפה. (חז"ל הפליגו בסיפורים על אהרון אוהב שלום ורודף שלום). לכן אין זה פלא שאהרון נבחר להיות הכוהן הגדול הראשון בעם ישראל, כי מתאים לו להקריב את הקורבנות ואת החטאות ואת האשמים, כדי לכפר על בני ישראל.
בתולדות ישראל מצאנו כמותו שהמפורסמים שבהם הם: הלל הזקן, רבי יהודה הנשיא, רבי יצחק מברדיצ'ב...

אחרון האושפיזין הוא דוד המלך. מהותו היא – תעוזה. הוא לחם נגד הדוב או הזאב בהיותו רועה, הוא העיז בניגוד לכל גיבורי שאול לצאת להילחם נגד גולית הענק של הפלשתים שבידו מקלע (=רוגטקה בלעז) וחלוקי אבנים, הוא מעיז בתור מלך לרקוד עם פשוטי העם לפני ה'. הוא גם מעיז להודות בחטאו הגדול עם אוריה ובת שבע.
בדוד אם נסתכל על סיפור חייו מתנקזים כל המהויות של קודמיו האושפיזין ומתרקמים למסכת של תעוזה. אנחנו באימון מלמדים את המאומנים להעיז. להעיז לראות ולהתמודד עם הפרדיגמות שלנו, להעיז לפרוץ דרך ולהתקדם בחיים שלנו, בעסקים שלנו, במשפחה שלנו...
המהות של עם ישראל כעם היא מיזוג של כל המהויות של אבותיו.
סוכות שמח לנו ולכל ישראל.

עוד על סוכות מבחינה אימונית – אושפיזין 1

בפעם הקודמת דברנו על הצורך לצאת מהבית המגן שלנו – הפרדיגמה שלנו החוצה ע"מ לפרוץ דרך הבית מסמל את הביטחון המגן עלינו והסוכה את פריצת הדרך לפרוץ גבולות להגיע למקומות שקודם לא הגענו, מקומות שאין אנו מכירים אבל נותנים לנו את הזדמנות לפתוח אפיקים חדשים. עצם היציאה מהסוכה כבר מראה על אומץ לב להיכנס אל הלא נודע ולנסות.
הפעם נדבר על האושפיזין דווקא. כשאנו יוצאים מהבית לסוכה באים להתארח אצלנו שבעה אורחים (= אושפיזין). מה מיוחד באושפיזין. האושפיזין מצד אחד הם דמויות חשובות בעם הם אבותינו שעצבו את דמותו של עם ישראל. הם פרצו דרך כל אחד בדרכו הוא.

אברהם הביא את האמונה באל יחיד לעולם. עד אז כולם האמינו באלילים בדרך כלל נתנו לאלילים תכונות אנושיות ומה שהפך אותם לאלים הייתה העובדה שהם אינם בני תמותה. הם נלחמו אחד בשני, הם היו חד מימדיים, היה אל טוב ואל רע, אל האור ואל החושך, אלת האהבה, ואלת השנאה (כי לא ייתכן שמי שהוא טוב הוא גם רע), ואין אליל אחד מתערב עם אליל אחר כל הטוב והרע בעולם נובע מהמלחמות והמאבקים בין האלים. אברהם חידש שיש בעולם כוח יחיד ממנו הטוב והרע השפע והעוני... שיא אמונתו של אברהם מתבטא בסיפור העקדה. עצם הבקשה להקריב את יצחק יש בו סתירות אובייקטיביות ואמוניות. הראשונה היא איסור הקרבת אדם, השנייה אי קיום הבטחה קודמת ביצחק יקרא לך זרע, הבטחה נוספת של ברית בין הבתרים וכל זה בגיל שהסיכוי ללדת בן נוסף הוא אפסי (חז"ל מראים את הלבטים הללו במדרש בויכוח בין אברהם והשטן בדרכו לעקדה) הייתי מגדיר את מהותו של אברהם – איש אמונה.
חז"ל הגדירו את מהותו של אברהם – איש חסד. זה אינו סותר כי יכולות להיות לו לאדם שתי מהויות. מה גם שאת מהות החסד אברהם מנצל לפי האגדה להפיץ אמונה באל אחד אם בדוגמא אישית או בהסברה.

יצחק מהותו היא התמימות. תמימות של להאמין לכל אדם, אבל גם תמימות של אמונה, בחינת תמים תהיה עם ה' אלוקיך. גם חז"ל מגדירים אותו – עולה תמימה. ובאמת אם נסתכל על תולדות חייו של יצחק נראה כי התמימות היא מהותו. הוא מצחק עם ישמעאל אחיו הגדול ולא רואה מה שרואה שרה במשחק הלא תמים של ישמעאל. (ה' מצדיק את שרה בגירוש מה שמראה שהבחנתה של שרה הייתה נכונה).
הוא הולך לעקדה ורואה שאין שה לעולה, הוא שואל "איה השה לעולה?" ואביו משיב לו: "ה' יראה לו השה לעולה, בני", והוא הולך ואינו מרגיש כי תשובת אביו מתחמקת. (חז"ל אומרים שלמרות שהבין כי הוא השה לעולה הוא בכל זאת הלך עם אביו כי היה תמים במובן השני של התמימות).
גם שחזר לחפור את הבארות של אביו אותם סתמו הפלישתים, לא התעקש לשמור עליהם, כשהייתה מריבה בינו לבין הפלשתים. כשאבימלך בא לכרות עמו ברית, כי ראה כי ה' עמו, ונותן לו תירוץ מתחמק על טענת גזילת הבארות בידי עבדי אבימלך, לא ידעתי ואיש לא סיפר לי על כך (מוכר מאוד מהפוליטיקה) יצחק מקבל וכורת עמו ברית. כי מהותו של יצחק – תמימות.
יעקב הוא איש אמת כך הגדירו את מהותו חז"ל. כאימו מבקשת ממנו לקחת את הברכה שאביו מתכונן לתת לעשו מי שקורא את הסיפור רואה כי יעקב עושה זאת כמי שכפאו שד. הוא אומר זאת לאימו ורק לחץ של אימו גורם לו לעשות זאת – כי הוא איש אמת. (כבר אמרנו שמהותו של אדם אינה ניתנת לשינוי, ייתכן שמישהו יתנהג בניגוד למהותו, אבל בהמשך הוא יחזור ויתנהג כפי מהותו – אחרת זה לא הוא). הדו שיח שבין יעקב והרועים שיעקב פוגש ליד הבאר בחרן מראה כמה הוא איש אמת שלא ייקח משכורת ויתבטל.
זה לא אומר שהוא טיפש, הוא יודע להסתדר עם לבן הרמאי די טוב. אבל למרות כל הנוכלויות של לבן, כאשר הוא עובד אצלו 20 שנה, הוא עובד בכל הרצינות, עם כל הלב ואפילו לוקח על עצמו נזקים שבהם אינו מחויב הרועה שהוא שומר שכר – כי יעקב הוא איש אמת. עובד באמונה למרות שהיו לו כל הסיבות לרמות את מעבידו, שרימה אותו כל הזמן. רימה אותו שהחליף את רחל בלאה האם לא מפליאה התנהגותו של יעקב אחרי שהתברר לו שלבן רימה אותו אחרי שבא בטענות "למה רימיתני?" ולבן עונה לו:"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה", יעקב שותק ומוכן לעבוד עוד 7 שנים בעבור רחל. מדוע? כנראה מכירת הבכורה שנעשתה בצורה לא מחמיאה, ולקיחת הברכה במרמה מפריעה לו כי מהותו היא האמת. גם לאחר מכן שלבן קבע ליעקב משכורת לעוד שש שנים, כי רצה שהוא יישאר, מפני שהבין שיעקב מביא לו ברכה (לא מטוב לב ח"ו) – אותה החליף כמה פעמים לא גורמת ליעקב להמשיך לשמור על עדרו של לבן בקיץ החם ובכפור החורפי, ביום ובלילה בנאמנות אין סוף, כי הוא איש אמת.
(מעניינת תגובתו של יעקב כאשר בניו מרמים את אנשי שכם, ומבקשים מהם למול את הזכרים, וזאת כדי להורגם בגלל מעשה דינה)...
המשך יבוא...

סוכות

מה יכול חג הסוכות ללמדנו מבחינת אימון?
סוכות יכול ללמד אותנו על המהות שלנו. לכל אדם יש מהות שאותה אי אפשר לשנות. משהו פנימי שמה שלא נעשה תמיד נישאר איתו. המהות היא תמיד חיובית. למאמן חשוב לדעת את מהותו של המאומן, כדי לא לנסות לשנות אותה, כי אז הוא לא יצליח באימון. (היום יש קורס ברידמן שמלמד אותנו כיצד בהרחה נגלה את מהותנו, היה רופא שבדק אותך בעזרת הסתכלות על הציפורניים והיה מגלה לך את מהותך, יש רופא שבהסתכלות דרך גלגל העין מגלה את מהותך – מה שמראה שיש דרכים שונות לגלות את מהותך). מה שמעניין שלפעמים במשך הזמן גם אנחנו לא יודעים את מהותנו, כיסינו אותה בשכבות של התנהגויות שונות, שעלינו לקלפן כדי שנדע מה מהותנו, ולא ננסה להתנגד לה, ונזרום איתה בדרך להצלחתנו. ההנחה שכל אחד מאתנו נברא בעולם הזה למלא שליחות ורק המהות תעזור לו להיות שלם ומאושר בחייו. כל זמן שאין אנו ממלאים את שליחותנו אנחנו לא מאושרים.

בחג הסוכות אנחנו מצווים לשמח, (ויקרא פרק כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וכיצד נשמח? בארבעת המינים שאנו מצווים ליטול בימי הסוכות. ארבעת המינים מייצגים ארבעה סוגי אנשים; אתרוג שיש בו טעם וריח הוא סמל לאנשי הרוח והמעשה, הלולב בעל הטעם הוא סמל לאנשי המעשה, ההדס בעל הריח הוא הסמל לאנשי הרוח, ואילו הערבה שאין בה טעם ואין בה ריח היא סמל לאנשים שאין בהם רוח ואין בהם מעשה. הנה לפנינו ארבעה מהויות של אנשים אותם לא נוכל לשנות כי זה משהו פנימי בתוכם. והעולם זקוק לארבע מהויות אלו, כי במהילה של כל המהויות נוצרת חברה בריאה ושלמה המשלימה את עצמה מכל סוגי האנשים האלה. (דומה לארבעה בנים בפסח; חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול שלכולם יש מקום בשולחן הסדר לכולם חלק במהות המשפחתית). אבל נוכל לאחדם יחד ולהוציא מהם את המיטב. כי גם לחברה ולעם יש מהות הנוצרת מערבוב כל המהויות יחד.

דבר נוסף, דווקא בשעת האסיף שאנו מכניסים מהשדה את הפירות לבית, אומרת לנו התורה לצאת ממנו לסוכה ולחיות מחוץ לבית. מבחינה אימונית אפשר להסביר את זה בשתי צורות. האחת, כדי שנחוש את הצלחתנו את מה שהתקדמנו, אנו יוצאים מהבית לבית זמני, הדבר מבליט את ההישגים שלנו במשך השנה. כמו שבתמונה חשוב הרקע, כך כאן הרקע מבליט לנו את הישגנו.
מצד שני אפשר לפרש את הבית, כמגביל אותנו הוא מונע מאיתנו לראות את החוץ. מצד אחד הוא מגן עלינו מהחוץ. אנחנו מרגישים בבית בטוחים יותר. בקיצור, הבית הוא הפרדיגמות (התנהגות מגבילה) שלנו. הרי אנחנו יצרנו לעצמנו פרדיגמות כדי שיגנו עלינו, הן שירתו אותנו כמו שהבית משרת אותנו. אך כמו שהבית מסתיר לנו את החוץ הפרדיגמות מסתירות לנו אפשרויות אחרות. כמו שתמיד אנחנו אומרים אין כמו הבית וחוזרים אליו, כאשר אנחנו פורצים דרך יש נטייה לחזור להרגלים הקודמים שאנו מכירים ובטוחים איתם. הסוכה היא פריצת דרך החוצה אל המוסתר שהיה לנו כשהיינו בבית. לכן כשאנו כבר אספנו את יבולנו אנחנו יוצאים החוצה לגלות אפשרויות נוספות.
הסוכה רומזת לנו אם אנו רוצים להצליח עלינו להעיז ולצאת אל המקום הלא ידוע. ורק כך נגיע להישגים. זה מסביר מדוע דווקא סוכות הוא בסתיו, זה מעצים את ההעזה שלנו.
אז שיהיה לכולנו חג סוכות שמח.

מגילת קוהלת-ממבט אימוני

ידוע שחכמים חשבו לגנוז את ספר קהלת, או מפני שיש בו דברים סותרים (בבלי, שבת, דף ל ע"ב) או מפני שמצאו בו דברים שמטים לצד מינות (המינים הם הנוצרים הראשונים) (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט). ובכל זאת מצאו חכמים סיבות להשאירו בין ספרי התנ"ך. חכמים ומהמדרשים השונים נותנים הסבר להחלטתם של חז"ל, אבל אנחנו רוצים לראות מה ספר קהלת תורם לנו מבחינה אימונית. Coaching)).
אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר של הסופר רובין ס' שארמה "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" , שם הוא מתאר את עצמו כאדם עשיר, עו"ד מצליח, העתיד שלו היה מבטיח כמו הקידום שלו, שעזב הכול והלך ללמוד את תורת האימון, כדי להגיע לחיים שלמים יותר, כי הוא לא היה מרוצה מדרך חייו ומהרדיפה אחרי הכסף.
אנחנו לא צריכים את הספר לנו יש ספר דומה "קהלת". קהלת מלך ששלט בירושלים יש לו הכול הוא מגיע להישגים שלא הגיעו לפניו, ואינו מרוצה (קהלת פרק א, יב): "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". (שם, פרק ב, ד-י): "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". ממש כאותו איש מצליח שהיה עו"ד מצטיין עם משרד מפואר, עם לקוחות "כבדים" והיה לו פרארי יוקרתית. אבל הוא הרגיש מרוקן, שאינו מרוצה מהישגיו. מדאיג אותו מי יירש אותו האם יכלה את ממונו ורכושו , כי יהיה לא חכם. מדאיג אותו שללחכם ולטיפש יהיה אותו סוף. שם פרק ב, י"ב – ט"ו) "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל". הוא רואה את היתרונות ומגיע למסקנה שאין הבדל בין הכסיל לחכם.
כי נקודת המוצא שלו הייתה (קהלת פרק א, ב) "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". אם כך מסתכלים על החיים כל הון והישג בעולם אליו נגיע יהיה תפל, משעמם, חוזר על עצמו, מעגלי. יוצא מנקודה אחת עושה מה שאתה עושה וחוזר לאותה נקודה. מעין מחזור המים בטבע, הים מעלה אדים, שנהפכים לעננים, שמורידים גשם, שנספג באדמה, פורץ ממנה במעיינות, נחלים ונהרות וחוזר אל הים. (שם, פרק א, ד –ז): "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת".
וזרח השמש ובא השמש
מה שנשכח אצל קהלת שבסיבוב הזה המים שטפו את האוויר, השקו את העולם, הצמיחו צמחייה, מילאו את מקורות המים, לבן האדם ובעלי החיים נוצר מזון וישנם מים, לא היה כאן סיבוב ריק. כמו שהאוכל שאנו אוכלים ויוצא מגופנו, בדרך הוא עשה פעולה חשובה בגופנו.
מה שהוביל את קהלת זו הפרדיגמה שלו שאין מוצא מהשגרה בעולם הזה – לכן אין טעם לעשות, להתקדם, לפרוץ דרך ולהציב אפילו מטרה בחיים. אין טעם לשמוח. (פרק ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". הוא בונה את התזה הזאת מתוך הנחה שהעולם סובב במעגלים, ככל שתתקדם תגיע בסופו של דבר לאותה נקודה. לכן אין יתרון בין הכסיל ובין החכם.
נכון שלאדם אין שליטה על לידתו, ואין שליטה על מותו. אבל בהחלט יש לו שליטה מה שיהיה ביניהם. כי לחייו הוא אחראי. הוא יכול להתרומם חומרית ורוחנית לאן שהוא רוצה, והוא יכול לרדת לשאול תחתייה. אחת הדרכים לא להגיע למצבו של קוהלת הוא למצוא ייעוד בחיים. גם קהלת עצמו בסוף ספרו אומר זאת. (קהלת פרק יב , י"ג – י"ד): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע". כלומר, ברגע שמישהו מצא את ייעוד חייו, חייו אינם הבל הבלים, אלא מלאי תוכן.
להרגשתי, קהלת בא לאמן אותנו על דרך השלילה, לשקף לנו חיים עם פרדיגמות שגורמות לנו לדרוך על המקום. לקומם אותנו על דעותיו, כדי שנוכל לפרוץ דרך ונוכל שלא לנוע במעגלים סגורים, אלא מעגלים שכל מעגל לבוה מרעהו, כמו הספיראלה (הקפיץ). בספיראלה מלבד שאינך מגיע לאותה נקודה אלא למעלה ממנה, ואפשר ע"י מתיחה להגדיל את הפער בין המעגלים, כל אחד לפי כוחו ולהגיע להצלחות יותר משמעותיות.
אם נעיין בטקסט נגלה שקהלת אינו משקף רק אדם פסימי, מידי פעם אנו מוצאים בתוך דבריו הבזקים של תקווה ואופטימיות מה שמגלה לנו שמהותו שונה ממה שאנו מציירים מתוך דבריו. ואיך זיל וגמור (והשאר לך ולמד) גמר טוב לכולנו.

ימים נוראים

חודש אלול, ראש השנה, ויום הכיפורים נקראים "ימים נוראים", כי בימים אלה אנחנו עושים חשבון נפש. כל אדם צריך לעשות מידי פעם פסק זמן, לחשוב על השנה הקודמת, מה התקדם, במה הוא תקוע, מה צריך להמשיך ומה צריך לשנות. מבחינת היהדות ימי אלול וראש השנה ויום הכיפורים הם הימים המתאימים לחשבון נפש ולתיקון ושינוי. הם נקראים "ימים נוראים", כי ההכרה שפרדיגמות המונעות מאתנו לפרוץ דרך ולהתקדם זה תהליך קשה, כי אתה מסתכל בראי על עצמך בכנות ומרגיש נורא.
כבר כתב על כך הרב סולובצ'יק במאמרו "כל דודי דופק" כשיש הזדמנות לתקן צריך לעשות זאת מייד, אחרת אפשר לאבד את ההזדמנות שיש בידינו, וייתכן שלא תחזור לעולם. לכן טוב אם בימים אלה נעשה חשבון נפש שיביא אותנו לתיקון ממה שתוקע אותנו מלהתקדם, בעניין המקצועי, העסקי ובייחוד בצד הרוחני, כדי שאחרי ראש השנה נצא יותר מחוזקים ועם תובנות יותר ברורות כיצד לפרוץ לדרך חדשה.
ימי אלול נחשבים על ידי חז"ל כימי רצון, משום ש-40 יום אלה משה עלה להר סיני בשלישית, (מא' אלול – י תשרי), שאז נאמר למשה "סלחתי כדברך".
נכון, שגם בראש השנה שעבר החלטנו החלטות חשובות, אבל במשך השנה חזרנו לשגרה המוכרת, ולפרדיגמות הישנות. אבל דבר אחד יש לדעת, אנחנו לא מסתובבים במעגלים כמו שחושב קוהלת בספרו, אנחנו סובבים בספירלה. אם פרצנו דרך והתקדמנו, אנחנו לא חוזרים לאותו מקום. עם כל השחיקה של השנה, בסופו של דבר יש לנו תובנות חדשות, אנחנו לא מגיעים לאותה נקודה שממנה יצאנו, אלא אנחנו במקום יותר גבוה ויותר טוב .

ראש השנה הוא "יום הזיכרון" ו"יום תרועה" או "יום זכרון תרועה". השופר קורא לנו להתעורר ולעשות "חושבים", בימים אלה אנחנו עוברים תהליך של תשובה. התשובה היא פריצת דרך של כל אחד מאיתנו. יש לנו נטייה לחזור לפרדיגמות שבעצם תקעו אותנו. זה קורה לנו במשך השנה. למרות שבשנה שעברה פרצנו לדרך חדשה והחלטנו החלטות חשובות ונכונות ופרצנו לדרך חדשה, בכל זאת במשך הזמן מתוך הרגל חזרנו לאותן התנהגויות שהגבילו אותנו. התורה וחכמים מלמדים אותנו שאנו נעים במשך השנים בצורה ספיראלית. גם אם חזרנו לפרדיגמות שלנו הישנות נשארנו בכל זאת עם תובנות חדשות, שיקלו עלינו לפרוץ דרך מחדש. לא במעגלים אנו סובבים אלא כל מעגל הוא מרומם אותנו למעגל הבא היותר גבוה, שאליו נגיע אם נחליט לבחור בדרך הפריצה. אז שתהיה לנו שנה טובה תהא שנת עמקות, עליה, עידוד, ענקית...
לכן ראש השנה נחשב יום טוב, כי למרות הפחד מהעתיד הבלתי ידוע, הוא בא לעשות לנו טוב. גם יום כיפורים שהוא יום של "reset", שבו אנחנו משתחררים מכל הפרדיגמות שלנו בסופו של דבר הוא יום טוב. שכבר אמרו חז"ל, שלא היו ימים טובים לישראל מחמישה עשר בשבט ויום הכיפורים, ודורשי רשומות אומרים: כיפורים הוא כפורים כמו חג הפורים שאנו שמחים בו. ומדוע? כי השתחררנו מכל הפרדיגמות (התנהגות מגבילה, חטאים) שלנו, ואנחנו פתוחים לשינוי ופריצת דרך.

שבע דנחמתא

שבע דנחמתא – שבעה השבתות שבין תשעה באב וראש השנה.
הנה דוגמא לדו שיח בין מאמן לבין מאומן, המאמן מסרב לפרוץ דרך בגלל הפרדיגמות שלו – הייאוש שלו. והמאמן מנסה להוציאו ממצבו הקשה ולשנע אותו לפריצת דרך. בסופו של דבר המאומן מנקה את העבר ופורץ דרך. (המאמן הוא הנביא שמדבר בשם ה' והמאומן הוא כנסת ישראל אחרי חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל.
שבעת השבתות שאחרי תשעה באב נקראות "שבע דנחמתא". בהן אנו מפטירים הפטרות של נחמה מספר ישעיהו. הרב הס ישראל זצ"ל טען שהפטרות אלה של שבע דנחמתא הם דו שיח שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל. הפטרה ראשונה לפרשת ואתחנן – "נחמו נחמו עמי" ה' קורא לעמים (לנביאים, למנהיגים, למלאכים) לנחם את כנסת ישראל להתנחם ולגרום להם לפרוץ לדרך חדשה כי בדרך הישנה הם שלמו כפליים, ישעיהו פרק מ, ב:"... כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ".

בשבת השנייה פרשת עקב – כנסת ישראל בפרדיגמה שלה (התנהגות בולמת, מונעת מעכבת) ישעיהו פרק מט, יד: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי". כלומר, איך אתנחם כאשר אני יודעת שה' עזב ושכח אותי, אני רוצה שאתה תנחם אותי ותתייחס אלי. כנסת ישראל מבינה ומפרשת את דברי ה' לפי הבנתה. היא אינה שואלת את ה' מה כוונתו? רק מסיקה מדבריו מסקנות ע"פ הפרדיגמה שלה שה' לא רק עזב אותה הוא "אינו סופר אותה", הוא עצמו אינו מתייחס אליה, רק שולח כל מיני שליחים לנחם אותה.
בשבת השלישית פרשת ראה – ה' משיב לכנסת ישראל. ישעיהו פרק נד, יא:אני יודע שאת "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" וה' מבטיח לטפל בה לעזור לכנסת ישראל כלכלית. אם שבת ראה יוצאת בר"ח אלול אז לפי חלק מהמנהגים קוראים את הפטרת הנחמה ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטרת שבת ר"ח. ויש כאלה שמפטירים רק הפטרת ר"ח ומצרפים את הפטרת ראה ל"רני עקרה שהיא הפטרת כי תצא.
בשבת הרביעית פרשת שופטים הקב"ה ממשיך ואומר לכנסת ישראל ישעיהו פרק נא, יב: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם". אל תדאגי כנסת ישראל שלחתי את כולם לנחם אותך אבל בעיקר אנכי הוא המנחם אתכם. לא שכחתי ולא עזבתי אותך באמת.
שבת חמישית פרשת כי תצא – באה כנסת ישראל וטוענת ישעיהו פרק נד, א: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" איך אני יכולה להתנחם ואני כמו עקרה שלא ילדה, ובניה מתו ונהרגו בגלות. אני גלמודה איך אני יכולה לשמוח ולהתנחם.
שבת שישית פרשת כי תבוא – בא ה' ואומר לה לכנסת ישראל ישעיהו פרק ס, א: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח". יש כאן עידוד וקצת טרוניה. ה' אומר, לה שמספיק לך לרחם על עצמך. הגיע זמן שתתנערי מהעבר שלך כנסת ישראל, כי ה' זרח עליך, ולכן עליך לשמוח. כמה זמן תהיי שקועה בעבר הקשה. החוכמה ללמוד מהמצב הקשה ולתקן, לשנות ולפרוץ דרך. אם תשקעי בעבר ולא תעשי "reset" אם לא תתנקי מהעבר תמשיכי לשקוע אבל ברגע שתתנקי מהעבר, תוכלו להיות מלאה אורה ושמחה.
והשבת השביעית פרשת ניצבים – אומרת כנסת ישראל לה התנחמתי כי ניחמתני ולכן ישעיהו פרק סא, י: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ". מקבלת אני את נחמתך ופורצת לדרך חדשה.
למדנו דבר חשוב גם למאמן וגם למאומן צריך להיזהר מלהגיע למסקנות לפני שבררנו את הדבר עם המאמן או המאומן. פשוט לשאול אותו אם לכך התכוון. היינו חוסכים הרבה עוגמת נפש והתנהגויות מביכות אילו בררנו אם מסקנותינו נכונות או אם פרשנותנו והבנתנו נכונה – לתשומת לב כולנו. מסקנות והנחות שגויות מביאות אותנו לדרוך במקום ולטבוע בבוץ של עצמנו.