מה לומדים מספירת העומר לאימון?

כל מקום שהתורה מצווה על ספירה יש קשר בין המספר הראשון ואחרון המראה על תהליך התפתחותי. אנו סופרים את ימות השבוע ראשון בשבת, שני בשבת... שביעי בשבת שהוא יום המנוחה. אנחנו מצווים לספור את השנים וכל שנה שביעית היא שנת שמיטה, שהיא מנוחה לאדמה. בה אנו מצווים שלא לעבוד את האדמה. כאשר אנו סופרים שבע שמיטות דהיינו 49 שנים שנת החמישים היא שנת היובל, שנה שבה אדמה שנמכרה חוזרת לבעליה המקוריים, העבדים משתחררים מעבדותם... בתוך כל מצוות הספירה יש לנו גם את ספירת העומר. ככתוב (ויקרא פרק כג, טו-טז) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'" מצוות ספירה קושרת את הפסח עם חג הביכורים שלפי המסורת היהודית הוא חג מתן תורה.
לפי המסורת בני ישראל יצאו ממצרים בט"ז בניסן וקריעת ים סוף הייתה בכ"א ניסן... ומתן תורה היה בו' בסיוון.
אם כן התורה קושרת את יציאת מצריים עם חג השבועות, חג הביכורים, שהוא גם חג מתן תורה. הקשר הוא בספירת העומר, שכידוע אנו סופרים גם ימים וגם שבועות.
מבחינה היסטורית רצתה התורה לקשר בין החירות הגופנית של יציאת מצריים ובין החירות הרוחנית שבמעמד הר סיני – במתן תורה. כי חירות גופנית בלי חירות רוחנית היא רק חצי עבודה. אם יצאנו ממצרים ונשארנו נפשית ורוחנית במצרים, לא הייתה שווה כל היציאה. אם הקמנו מדינה עצמאית אבל רוחנית נשארנו בגלות בעצם נשארנו בגלות גם בתוך ארצנו. באותן חמישים יום עוברים ישראל תהליך של טיהור רוחני משערי הטומאה המצרית כדי להיכנס לשערי הטהרה היהודית. כל יום שעובר בני ישראל משתחררים משער טומאה אחד ונכנסים לשער טהרה אחד. מ"חסד שבחסד" – עד "מלכות שבמלכות". כפי המצוין בטבלה שלפניכם.




אם אתם שמים לב יש כאן הדרגה מהשער של ה"חסד שבחסד" שהוא הנמוך בשערי הטהרה עד ל"מלכות שבמלכות" שהוא הגבוה שבשערי הטהרה. בני ישראל לא יכלו להתמהמה במצרים ויצאו בחיפזון שאפילו בצקם לא הצליח להחמיץ והם לא יכלו לאפות לחם ואפו מצות, כי אם היו נשארים עוד מעט היו נכנסים לשער הטומאה החמישים ממנו אין דרך חזרה, בשער הטומאה החמישים מאבדים את יכולת הבחירה. כפי שקרה לפרעה בחמש המכות האחרונות.
כשהגיעו לשער הטהרה החמישים הם היו מאוחדים שמות פרק יט, א-ב): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". כל הפעלים בפסוק הם ברבים, ואילו "ויחן" בלשון יחיד כמו שפירש רש"י בלב אחד כאיש אחד. וגם מבחינה רוחנית היו מסוגלים לקבל את התורה ולשמוע את ה' מדבר אליהם. זו דרגת נבואה גבוהה.
מה זה מלמד אותנו לגבי אימון. שאפשר מהשפל להגיע לשיא, אבל כמו שאומרים ב"אימון ממוקד": יש לסמן מטרה ולהכין דרך הדרגתית להגיע אליה. לא לקפוץ מיד למטרה שסימנו לעצמנו, אלא לאט להתקדם שלב אחרי שלב ולהגיע לשלב העליון, כפי שעשו בני ישראל כשיצאו ממצרים. הם התקדמו רק קדימה לעבר הר סיני, ומה שהפריע להם בדרכם הם עברו. הם לא נלחמו במצרים שמאחוריהם, את זה השאירו לקב"ה, והוא עשה זאת טוב מאוד. הים הוא שהפריע להם בדרכם להר סיני אליו הם קפצו (נחשון בן עמינדב לפי דעה אחת, או שבט בנימין לפי דעה אחרת, ואז הים נקרע לפניהם. אבל הם כן נלחמו נגד עמלק העומד בדרכם להגיע להר סיני. הם כמו שאמרנו היו ממוקדי מטרה.
דבר זה מתגלה לנו מסיפור יציאת מצרים ומספירת העומר. למדנו שגם אם לא הצלחנו ושקענו בעבדות שכל איש רגיל היה אומר: "אין סיכוי שנצא ממצב זה" הצלחנו לצאת ותוך חמישים יום צעד אחרי צעד הגענו לשיא לקבל את התורה.
כך גם בחיים, לא להיבהל מכישלונות, להדבק למטרה ולצעוד למרות הכישלונות קדימהץ הכישלונות הם ניסיונות שה' מעמיד אותנו כדי לחשל אותנו, אם נלמד מהכישלונות נוכל להגביה עוף.

בין פורים למצרים

מה בין פורים לבין פסח
בשני החגים הללו בני ישראל נגאלו, בפסח הם יצאו משעבוד לגאולה אחרי 210 שנות שעבוד. בפורים הם נגאלו מגזירתו של המן ותוך פחות משנה הם נגאלו. בפסח הם שועבדו ובסופו שלדבר המצרים נצטוו (שמות פרק א, כב): "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". בפורים כל עם ישראל נגזר עליו שיושמד ביום אחד. (אסתר פרק ג, יג): "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז.
במצרים הייתה התבוללות איומה בגלל המצב הטוב שבו חיו בני ישראל הם החלו להתבולל כשהיה להם טוב, ולמדו מדרכי המצרים. עד כדי כך הם דמו למצרים, שה' מצווה אותם למרוח דם על המזוזות והמשקוף, כדי שלכאורה ה' יוכל להבדיל ביניהם לבין המצרים. ה' רוצה שהם יבינו עד כמה הם דומים למצרים, שקשה להבחין בינם לבין המצרים. רק סימן חיצוני יכול לגרום להבדיל ביניהם. אבל הם לכל הפחות שמרו על שמותיהם העבריים. בפורים היהודים התבוללו ולכן נגזרה עליהם גזרתו של המן. הם אפילולא שמרו על שמם העברי. השם מרדכי – הוא מזכיר את השם של האליל הבבלי מרודך, השם אסתר מזכיר את שם האלילה אשתר, המגילה אפילו מספרת לנו כי שמה העברי של אסתר הוא הדסה.
במצרים הם היו במצב כזה, שהייתה צריכה להיות פעולת ה' אקטיבית, בעוד בפורים היהודים היו אקטיביים וה' הסתתר, ורק עזר להם בצורה פסיבית. לכן שה ה' מופיע בהסתר יבוא המלך והמן היום ולא מופיע במפורש.
השווה והשונה בהצלת היהודים בשני הסיפורים הללו יכולים ללמד אותנו רעיונות אימוניים. הבה נראה כמה מהם.
ההבדל בין ההצלה של בני ישראל במצריים לבין הצלת היהודים בממלכת פרס. מלמדת אותנו עד כמה חשוב לקחת אחריות על עצמנו. יציאת מצריים לוותה בהרבה קשיים, וגם לאורך הליכתם של בנ"י במדבר. כיוון שהם לא לקחו אחריות על עצמם. כל פעם שהם נתקלו בקשיים הם רוצים או לכל הפחות מתלוננים על זה שיצאו ממצריים. כי הם לא היו מסוגלים לקחת אחריות על עצמם. יציאת מצריים לא באה מיוזמת בני ישראל.
בהגיעם אל הים, המצרים מאחוריהם הם מתלוננים למשה ומזכירים לו שהיוזמה היא שלו. ומשה אומר להם (שמות פרק יד, יג-יד): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".
בוקע להם את הים. הם עוברים את הים ורואים את המצרים טובעים בים ואפילו שרים שירה עם משה. אבל מייד בקושי הראשון במרה אחרי שלושה ימים שאין מים, והמים שמצאו הם מרים, הם מיד מתלוננים למה משה הוציאם ממצרים. ושוב ה' מורה לו עץ וממתיק את המים. בהמשך הם מתלוננים שנגמר להם הלחם ועל הבשר, ושוב רוצים לחזור למצרים. וה' נותן להם את המן ואת השלו. כל זאת, כי יציאת מצרים לא הייתה החלטתם, הם הובלו ממצרים ע"י משה.
את התורה הם מקבלים בעל כורחם. כל מעמד הר סיני עם הפירוטכניקה של ה' היה מעמד מפחיד. המדרש אומר (תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ג): "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". אמנם הם אומרים נעשה ונשמע, אבל לא מיוזמתם אלא מפחד.
כמשה נעלם להם הם באים בתלונה, שהאיש משה שהצילם ממצרים לא ידענו מה קרה לו, אנו צריכים מנהיג במקומו, ובוחרים בעגל שהיה מאלילי מצרים.
שנה אחרי כן הם שוב מתלוננים על המן שביקשו ושוב נזכרים במצרים. הם מבקשים בשר ומתלוננים שבמצרים היה להם אוכל חינם. רש"י מעיר חינם מן המצוות.
אחרי שהמרגלים חוזרים מסיור בא"י, ומפחידים את בני ישראל משאין להם סיכוי לכבוש את הארץ, הם שוב רוצים לחזור למצריים. זה קורה ברגע שבעצם הם יכולים להגשים את חלומם לחזור לארץ מגוריהם.
מכאן כבר אין דרך חזרה הם שקועים בפרדיגמה שלהם, והם, בעצם, לא רוצים להיות עצמאיים. השדונים השתלטו עליהם ומשתקים אותם מה שהם יכולים לעשות זה לבכות כל הלילה. הם לא מסוגלים לקחת עצמם בידיים ולפרוץ דרך, להתייצב מול השדונים שלהם ולומר להם: עד כאן, אתם מפריעים לנו ואנו מבקשים מכם לעזוב אותנו ולתת לנו אפשרות להחליט בעצמנו. הם אומרים: מוטב לנו עבדות במצריים מאשר להיות עצמאיים בארץ ישראל. הם אינם לוקחים אחריות על עצמם.
לעומת יציאת מצריים בפורים אנחנו רואים בדיוק ההפך. כבר בגזירה הראשונה להשתחוות להמן לוקח מרדכי יוזמה ולא משתחווה. כשהמן גוזר את גזירת השמד והאיגרת נשלחת לכל העמים במלכות אחשורוש, והדת נתנה בשושן הבירה. במקום להיכנע לגזרה ולחכות לנס. מרדכי אמנם קורע את בגדיו וזועק זעקה גדולה ומרהמצד אחד, אבל מצד שני הוא, ואח"כ אסתר שהם היו מנהיגי הדור לוקחים אחריות ומתחילים לפעול עם כל הצער והפחד לבטל את הגזירה. מרדכי מצווה את אסתר לבוא למלך ולבקש על עמה, וכשאסתר מנסה להתחמק אומר לה מרדכי (אסתר פרק ד, יג-יד): "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
אסתר מבינה את המסר ומתחילה לפעול, לוקחת אחריות ומצווה על היהודים לצום למענה, והיא הולכת למלך למרות הסכנה. יש כאן יוזמה, אומץ ולקיחת סיכונים מחושבת ולקיחת אחריות. היא בחוכמתה מצליחה להפיל את המן לפני המלך, לגרום לאחשוורוש לחשוד בהמן, ולבסוף להוכיח שגם הגזירה להשמיד את היהודים היא קונספירציה נגד אחשוורוש. ובכך לקבל רשות לעמוד נגד אויבי היהודים ולהרגם. לא בקשה מהמלך להצילם, אלא הם יצילו את עצמם. בסיפור פורים אנו רואים פריצת דרך, יוזמה לקיחת אחריות על החיים, מה שבסופו של דבר מביא לגאולה השנייה בימי בית שני.
לכן חז"ל אומרים שבימי אסתר ומרדכי קבלו היהודים מחדש את התורה הפעם מרצון.