סוכות

מה יכול חג הסוכות ללמדנו מבחינת אימון?
סוכות יכול ללמד אותנו על המהות שלנו. לכל אדם יש מהות שאותה אי אפשר לשנות. משהו פנימי שמה שלא נעשה תמיד נישאר איתו. המהות היא תמיד חיובית. למאמן חשוב לדעת את מהותו של המאומן, כדי לא לנסות לשנות אותה, כי אז הוא לא יצליח באימון. (היום יש קורס ברידמן שמלמד אותנו כיצד בהרחה נגלה את מהותנו, היה רופא שבדק אותך בעזרת הסתכלות על הציפורניים והיה מגלה לך את מהותך, יש רופא שבהסתכלות דרך גלגל העין מגלה את מהותך – מה שמראה שיש דרכים שונות לגלות את מהותך). מה שמעניין שלפעמים במשך הזמן גם אנחנו לא יודעים את מהותנו, כיסינו אותה בשכבות של התנהגויות שונות, שעלינו לקלפן כדי שנדע מה מהותנו, ולא ננסה להתנגד לה, ונזרום איתה בדרך להצלחתנו. ההנחה שכל אחד מאתנו נברא בעולם הזה למלא שליחות ורק המהות תעזור לו להיות שלם ומאושר בחייו. כל זמן שאין אנו ממלאים את שליחותנו אנחנו לא מאושרים.

בחג הסוכות אנחנו מצווים לשמח, (ויקרא פרק כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וכיצד נשמח? בארבעת המינים שאנו מצווים ליטול בימי הסוכות. ארבעת המינים מייצגים ארבעה סוגי אנשים; אתרוג שיש בו טעם וריח הוא סמל לאנשי הרוח והמעשה, הלולב בעל הטעם הוא סמל לאנשי המעשה, ההדס בעל הריח הוא הסמל לאנשי הרוח, ואילו הערבה שאין בה טעם ואין בה ריח היא סמל לאנשים שאין בהם רוח ואין בהם מעשה. הנה לפנינו ארבעה מהויות של אנשים אותם לא נוכל לשנות כי זה משהו פנימי בתוכם. והעולם זקוק לארבע מהויות אלו, כי במהילה של כל המהויות נוצרת חברה בריאה ושלמה המשלימה את עצמה מכל סוגי האנשים האלה. (דומה לארבעה בנים בפסח; חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול שלכולם יש מקום בשולחן הסדר לכולם חלק במהות המשפחתית). אבל נוכל לאחדם יחד ולהוציא מהם את המיטב. כי גם לחברה ולעם יש מהות הנוצרת מערבוב כל המהויות יחד.

דבר נוסף, דווקא בשעת האסיף שאנו מכניסים מהשדה את הפירות לבית, אומרת לנו התורה לצאת ממנו לסוכה ולחיות מחוץ לבית. מבחינה אימונית אפשר להסביר את זה בשתי צורות. האחת, כדי שנחוש את הצלחתנו את מה שהתקדמנו, אנו יוצאים מהבית לבית זמני, הדבר מבליט את ההישגים שלנו במשך השנה. כמו שבתמונה חשוב הרקע, כך כאן הרקע מבליט לנו את הישגנו.
מצד שני אפשר לפרש את הבית, כמגביל אותנו הוא מונע מאיתנו לראות את החוץ. מצד אחד הוא מגן עלינו מהחוץ. אנחנו מרגישים בבית בטוחים יותר. בקיצור, הבית הוא הפרדיגמות (התנהגות מגבילה) שלנו. הרי אנחנו יצרנו לעצמנו פרדיגמות כדי שיגנו עלינו, הן שירתו אותנו כמו שהבית משרת אותנו. אך כמו שהבית מסתיר לנו את החוץ הפרדיגמות מסתירות לנו אפשרויות אחרות. כמו שתמיד אנחנו אומרים אין כמו הבית וחוזרים אליו, כאשר אנחנו פורצים דרך יש נטייה לחזור להרגלים הקודמים שאנו מכירים ובטוחים איתם. הסוכה היא פריצת דרך החוצה אל המוסתר שהיה לנו כשהיינו בבית. לכן כשאנו כבר אספנו את יבולנו אנחנו יוצאים החוצה לגלות אפשרויות נוספות.
הסוכה רומזת לנו אם אנו רוצים להצליח עלינו להעיז ולצאת אל המקום הלא ידוע. ורק כך נגיע להישגים. זה מסביר מדוע דווקא סוכות הוא בסתיו, זה מעצים את ההעזה שלנו.
אז שיהיה לכולנו חג סוכות שמח.

מגילת קוהלת-ממבט אימוני

ידוע שחכמים חשבו לגנוז את ספר קהלת, או מפני שיש בו דברים סותרים (בבלי, שבת, דף ל ע"ב) או מפני שמצאו בו דברים שמטים לצד מינות (המינים הם הנוצרים הראשונים) (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט). ובכל זאת מצאו חכמים סיבות להשאירו בין ספרי התנ"ך. חכמים ומהמדרשים השונים נותנים הסבר להחלטתם של חז"ל, אבל אנחנו רוצים לראות מה ספר קהלת תורם לנו מבחינה אימונית. Coaching)).
אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר של הסופר רובין ס' שארמה "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" , שם הוא מתאר את עצמו כאדם עשיר, עו"ד מצליח, העתיד שלו היה מבטיח כמו הקידום שלו, שעזב הכול והלך ללמוד את תורת האימון, כדי להגיע לחיים שלמים יותר, כי הוא לא היה מרוצה מדרך חייו ומהרדיפה אחרי הכסף.
אנחנו לא צריכים את הספר לנו יש ספר דומה "קהלת". קהלת מלך ששלט בירושלים יש לו הכול הוא מגיע להישגים שלא הגיעו לפניו, ואינו מרוצה (קהלת פרק א, יב): "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". (שם, פרק ב, ד-י): "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". ממש כאותו איש מצליח שהיה עו"ד מצטיין עם משרד מפואר, עם לקוחות "כבדים" והיה לו פרארי יוקרתית. אבל הוא הרגיש מרוקן, שאינו מרוצה מהישגיו. מדאיג אותו מי יירש אותו האם יכלה את ממונו ורכושו , כי יהיה לא חכם. מדאיג אותו שללחכם ולטיפש יהיה אותו סוף. שם פרק ב, י"ב – ט"ו) "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל". הוא רואה את היתרונות ומגיע למסקנה שאין הבדל בין הכסיל לחכם.
כי נקודת המוצא שלו הייתה (קהלת פרק א, ב) "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". אם כך מסתכלים על החיים כל הון והישג בעולם אליו נגיע יהיה תפל, משעמם, חוזר על עצמו, מעגלי. יוצא מנקודה אחת עושה מה שאתה עושה וחוזר לאותה נקודה. מעין מחזור המים בטבע, הים מעלה אדים, שנהפכים לעננים, שמורידים גשם, שנספג באדמה, פורץ ממנה במעיינות, נחלים ונהרות וחוזר אל הים. (שם, פרק א, ד –ז): "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת".
וזרח השמש ובא השמש
מה שנשכח אצל קהלת שבסיבוב הזה המים שטפו את האוויר, השקו את העולם, הצמיחו צמחייה, מילאו את מקורות המים, לבן האדם ובעלי החיים נוצר מזון וישנם מים, לא היה כאן סיבוב ריק. כמו שהאוכל שאנו אוכלים ויוצא מגופנו, בדרך הוא עשה פעולה חשובה בגופנו.
מה שהוביל את קהלת זו הפרדיגמה שלו שאין מוצא מהשגרה בעולם הזה – לכן אין טעם לעשות, להתקדם, לפרוץ דרך ולהציב אפילו מטרה בחיים. אין טעם לשמוח. (פרק ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". הוא בונה את התזה הזאת מתוך הנחה שהעולם סובב במעגלים, ככל שתתקדם תגיע בסופו של דבר לאותה נקודה. לכן אין יתרון בין הכסיל ובין החכם.
נכון שלאדם אין שליטה על לידתו, ואין שליטה על מותו. אבל בהחלט יש לו שליטה מה שיהיה ביניהם. כי לחייו הוא אחראי. הוא יכול להתרומם חומרית ורוחנית לאן שהוא רוצה, והוא יכול לרדת לשאול תחתייה. אחת הדרכים לא להגיע למצבו של קוהלת הוא למצוא ייעוד בחיים. גם קהלת עצמו בסוף ספרו אומר זאת. (קהלת פרק יב , י"ג – י"ד): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע". כלומר, ברגע שמישהו מצא את ייעוד חייו, חייו אינם הבל הבלים, אלא מלאי תוכן.
להרגשתי, קהלת בא לאמן אותנו על דרך השלילה, לשקף לנו חיים עם פרדיגמות שגורמות לנו לדרוך על המקום. לקומם אותנו על דעותיו, כדי שנוכל לפרוץ דרך ונוכל שלא לנוע במעגלים סגורים, אלא מעגלים שכל מעגל לבוה מרעהו, כמו הספיראלה (הקפיץ). בספיראלה מלבד שאינך מגיע לאותה נקודה אלא למעלה ממנה, ואפשר ע"י מתיחה להגדיל את הפער בין המעגלים, כל אחד לפי כוחו ולהגיע להצלחות יותר משמעותיות.
אם נעיין בטקסט נגלה שקהלת אינו משקף רק אדם פסימי, מידי פעם אנו מוצאים בתוך דבריו הבזקים של תקווה ואופטימיות מה שמגלה לנו שמהותו שונה ממה שאנו מציירים מתוך דבריו. ואיך זיל וגמור (והשאר לך ולמד) גמר טוב לכולנו.

ימים נוראים

חודש אלול, ראש השנה, ויום הכיפורים נקראים "ימים נוראים", כי בימים אלה אנחנו עושים חשבון נפש. כל אדם צריך לעשות מידי פעם פסק זמן, לחשוב על השנה הקודמת, מה התקדם, במה הוא תקוע, מה צריך להמשיך ומה צריך לשנות. מבחינת היהדות ימי אלול וראש השנה ויום הכיפורים הם הימים המתאימים לחשבון נפש ולתיקון ושינוי. הם נקראים "ימים נוראים", כי ההכרה שפרדיגמות המונעות מאתנו לפרוץ דרך ולהתקדם זה תהליך קשה, כי אתה מסתכל בראי על עצמך בכנות ומרגיש נורא.
כבר כתב על כך הרב סולובצ'יק במאמרו "כל דודי דופק" כשיש הזדמנות לתקן צריך לעשות זאת מייד, אחרת אפשר לאבד את ההזדמנות שיש בידינו, וייתכן שלא תחזור לעולם. לכן טוב אם בימים אלה נעשה חשבון נפש שיביא אותנו לתיקון ממה שתוקע אותנו מלהתקדם, בעניין המקצועי, העסקי ובייחוד בצד הרוחני, כדי שאחרי ראש השנה נצא יותר מחוזקים ועם תובנות יותר ברורות כיצד לפרוץ לדרך חדשה.
ימי אלול נחשבים על ידי חז"ל כימי רצון, משום ש-40 יום אלה משה עלה להר סיני בשלישית, (מא' אלול – י תשרי), שאז נאמר למשה "סלחתי כדברך".
נכון, שגם בראש השנה שעבר החלטנו החלטות חשובות, אבל במשך השנה חזרנו לשגרה המוכרת, ולפרדיגמות הישנות. אבל דבר אחד יש לדעת, אנחנו לא מסתובבים במעגלים כמו שחושב קוהלת בספרו, אנחנו סובבים בספירלה. אם פרצנו דרך והתקדמנו, אנחנו לא חוזרים לאותו מקום. עם כל השחיקה של השנה, בסופו של דבר יש לנו תובנות חדשות, אנחנו לא מגיעים לאותה נקודה שממנה יצאנו, אלא אנחנו במקום יותר גבוה ויותר טוב .

ראש השנה הוא "יום הזיכרון" ו"יום תרועה" או "יום זכרון תרועה". השופר קורא לנו להתעורר ולעשות "חושבים", בימים אלה אנחנו עוברים תהליך של תשובה. התשובה היא פריצת דרך של כל אחד מאיתנו. יש לנו נטייה לחזור לפרדיגמות שבעצם תקעו אותנו. זה קורה לנו במשך השנה. למרות שבשנה שעברה פרצנו לדרך חדשה והחלטנו החלטות חשובות ונכונות ופרצנו לדרך חדשה, בכל זאת במשך הזמן מתוך הרגל חזרנו לאותן התנהגויות שהגבילו אותנו. התורה וחכמים מלמדים אותנו שאנו נעים במשך השנים בצורה ספיראלית. גם אם חזרנו לפרדיגמות שלנו הישנות נשארנו בכל זאת עם תובנות חדשות, שיקלו עלינו לפרוץ דרך מחדש. לא במעגלים אנו סובבים אלא כל מעגל הוא מרומם אותנו למעגל הבא היותר גבוה, שאליו נגיע אם נחליט לבחור בדרך הפריצה. אז שתהיה לנו שנה טובה תהא שנת עמקות, עליה, עידוד, ענקית...
לכן ראש השנה נחשב יום טוב, כי למרות הפחד מהעתיד הבלתי ידוע, הוא בא לעשות לנו טוב. גם יום כיפורים שהוא יום של "reset", שבו אנחנו משתחררים מכל הפרדיגמות שלנו בסופו של דבר הוא יום טוב. שכבר אמרו חז"ל, שלא היו ימים טובים לישראל מחמישה עשר בשבט ויום הכיפורים, ודורשי רשומות אומרים: כיפורים הוא כפורים כמו חג הפורים שאנו שמחים בו. ומדוע? כי השתחררנו מכל הפרדיגמות (התנהגות מגבילה, חטאים) שלנו, ואנחנו פתוחים לשינוי ופריצת דרך.