יום שני, 21 בדצמבר 2009

פרשת ויגש



באימון אנחנו מדברים על פרדיגמות שמפריעות לנו לפרוץ לדרך חדשה. יש מי שקוראת להם "דייזי", ויש הקוראים לזה "שֵדון". שדון הוא דבר שמשתק אותנו מלהעיז ולפרוץ לדרך חדשה. אם אין אנו מתמודדים איתו אנחנו פשוט נעשים משותקים ואולי מפוחדים, ואין לנו אפשרות לתפקד כמו שצריך. לכן הדרך הטובה ביותר היא לזהות את השדון שלפעמים הוא אמיתי, לפעמים הוא דמיוני שהמצאנו אותו מסיבות שונות והוא בכלל לא קיים. הוא פוגע בערך העצמי שלנו.
הרבה פעמים אנחנו מעריכים את עצמנו על פי מה שאנחנו חושבים, שחושבים עלינו חברנו. בלי שנברר לעצמנו אם אמת הוא מה שאנו חושבים. הרבה פעמים אנחנו שומעים תלמידים אומרים:"המורה שונאת אותי". זה פותר אותנו מלקחת אחריות למעשינו. אבל מתברר שלא דובים ולא יער. הסיפור על העוגיות מסבירות זאת היטב. סיפור העוגיות- כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו , שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדניה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.
חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה
מצאה פינה והתישבה והכרטיס בכיסה.



היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העיז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.
היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות.
לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.
וכך היא נשנשה , בעודה מביטה בשעון שעל הקיר
וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה
חושבת לעצמה ,בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.
כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.
והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,
לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,
חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה
חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,
אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.
בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,
הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,
והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.
בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה
הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה.

המומה ומופתעת היא הבינה איך לא,
העוגיות האחרות היו שלו,
הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,
ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.
בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,
היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.


האחים מכרו את יוסף והנה אנחנו מוצאים בפרשה הקודמת שהם לוקחים אחריות על מעשיהם. כאשר יוסף מתנכל להם הם אומרים (בראשית פרק מב, כא - כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". פתאום הם מבינים מה הם עשו מה עשה להם ה"שֵדון" הפחד מפני השתלטות יוסף עליהם.
בפרשתנו גם יהודה שהציע למכור את יוסף, מתחיל לקלוט מה עשה לו ה"שדון" הזה. הוא מרגיש שהשדון משתק אותו והוא אינו מסוגל להתווכח עם מושל מצרים (הוא יוסף) על שלקח להם את בנימין לעבד.
יהודה צריך להתייצב מול השדון שלו ולהשתחרר ממנו. כיצד יעשה זאת? חז"ל במדרש מתארים ויכוח בין יהודה ויוסף – דו שיח דמיוני (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן ה) : "אמר ליה יהודה ליוסף תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות, בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם, שניה אמרת לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הצדיק ואתה נשבעת בחיי פרעה הרשע אם אני אוציא חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרב מנרתיקו אני כורכו על צוארך, אמר ליה יהודה אם אפתח את פי אבלע אותך, אמר ליה יוסף אם תפתח פיך אני סותמו באבן, אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא, א"ל אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי, א"ל יהודה דין שקר אתה דן אותנו, א"ל יוסף אין לך דין שקר כמכירת אחיכם, א"ל יהודה נורא דשכם דליק בלבי, א"ל יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי, א"ל יהודה רתח אנא ולית דמהימן לי, א"ל יוסף רתחא דידך אנא מתבר, א"ל יהודה עכשיו אני אצא ואצבע כל שווקים שבמצרי' בדם, א"ל יוסף צבעי' הייתם מימיכם שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף...". יהודה מתייצב מול ה"שדון" שלו ומדביר אותו. לכן הוא יכול לבוא ולהתווכח עם מושל מצריים, הוא מוכן לקחת אחריות ולהיות עבד במקום בנימין. העוצמה הזאת מביאה את יוסף להתגלות לאחיו. אני יסף...

יום רביעי, 16 בדצמבר 2009

חנוכה – לימוד אימון מדיני חנוכה



מחלוקת ידועה בין בית הלל לבית שמאי בעניין הדלקת נרות חנוכה. הרי ע"פ קביעת חכמים המצווה הבסיסית היא כלהדליק נר אחד בכל בית. אבל המהדרין והמהדרין מן המהדרין הוסיפו להדלקת נרות. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב ): תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

מדעתם ההלכתית של בית הלל אנחנו יכולים ללמוד אימון. בית הלל אומרים שהמהדרין מן המהדרין (אלה שרוצים להיות הכי הכי בסדר ולכבד את חנוכה מתוך רצון ושמחה) מדליקים ביום הראשון נר אחד וכל יום מוסיפים נר נוסף, כך שביום השני מדליקים שני נרות וביום השלישי שלוש נרות... עד שביום השמיני של חנוכה מדליקים שמונה נרות. באימון אנחנו רוצים להגיע למטרה, אנחנו ממוקדים במטרה, אבל כדי להצליח להגיע למטרה עלינו להכיר את המצב שלנו כעת ולתכנן את הצעדים הבאים צעד אחר צעד כדי להגיע למטרה. כל צעד נדליק נר נוסף כדי להגביר את האור. השינוי יבוא מיידית אם נחליט להשתנות, אבל להשגת מטרת האימון עלינו לצעוד צעד קטן כל פעם.

כאשר הבנו מה מעכב בעדנו מלפרוץ דרך, עלינו להשתחרר מכך, ובצעדים קטנים ומדודים להתקדם למטרה. לא ללכת בקפיצות גדולות מידי. ייתכן שכאשר נתחיל בצעד הקטן שלא מאיים עלינו ומפחיד אותנו, ושאנו מאמינים כי נוכל לעשותו, יתברר לנו כי קפצנו כמה צעדים נוספים בלי בכלל להתאמץ ולהתכוון. אבל התכנון צריך להיות צעדים קטנים ומדודים.

בית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. ההתקדמות צעד אחרי צעד. בטעם שנותן אחד האמוראים לדברי בית הלל הוא: "דמעלין בקדש ואין מורידין". באימון אנחנו צריכים להעלות בקודש ולא להוריד.

רצוי שנדע שיש לנו נטייה לחזור לפרדיגמות הישנות שאותן אנו מכירים אע"פ שפרצנו דרך. כדי שלא נחזור למנהגנו הישן עלינו לעלות ולהוסיף, כמו שמציעים לנו בית הלל. אור קטן מגרש את החושך אבל מה יקרה שיכבה הנר? שוב יחזור החושך לכן נוסיף ביום השני עוד נר וכך הלאה.

תנוכה מלמד אותנו עוד דבר. שאין דבר שנחלום עליו שלא נוכל להגשים. כמו שקרה בימי המכבים. משפחה אחת בעיר קטנה כמו מודיעין, מצליחה להצית אור בקרב עם ישראל, ולאט לאט מצליחה להוסיף לשורותיה עוד לוחמים ואוהדים. כנגד כל הסיכויים היא מצליחה לנצח את האימפריה הגדולה. הם בלי נשק בלי צבא מאורגן, עם לוחמים מתנדבים הם מצליחים לנצח צבא מאורגן ומאומן. חנוכה נותן לנו את התקווה שבכל מצב שאנו נמצאים יכולים אנו להביא לשינויים בתוך חיינו – לפריצת דרך, לעתיד מבטיח יותר, רק אם נרצה להשתחרר מהפרדיגמות (התנהגויות מגבילות ועוצרות) שלנו, ולהגשים את החזון שלנו.

ונסיים את בלוג הזה בדברי הרב קוק
"צריך שכל אדם ידע ויבין
שבתוך תוכו דולק נר
ואין נרו שלו כנר חברו
ואין איש שאין לו נר
וצריך שכל איש ידע ויבין
שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים ולהדליק לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו."
חנוכה שמח