עוד על סוכות – מבחינה אימונית אושפזין 2

בפעם שעברה דברנו על שלושת האבות, הפעם נדבר על יוסף, משה, אהרון ודוד.
האורח הרביעי בסוכתנו הוא יוסף וחז"ל קוראים לו יוסף הצדיק כי זו מהותו העיקרית. יוסף הוא זה שמתגבר על משברים בעצמו, ויודע כמו באימון לקחת אחריות על עצמו. לכן הוא צדיק. הוא עד סוף ימיו לא האשים את האחים במעשיהם – במכירתו, למרות שיכול היה לעשות זאת. ההפך הוא הפך את הרעה שבקשו לעשות לו לטובה. הוא לא האשים את אשת פוטיפר אשר ניסתה לפתותו לשכב עימה (ואנו יודעים כמה זה קשה הן להתגבר על היצר כשיש לך הזדמנות כזו), הוא גם לא האשים את שר המשקים בכך ששכח אותו שנתיים בכלא ולא החזיר לו טובה תחת טובה. כי הוא לקח אחריות למצב שבו הוא נמצא. זה גם עזר לו לצאת מכל מצב ולהפיק תועלת ממה שקרה. הוא מבין שלא האחים אשמים במכירתו רק הוא אחראי למכירתו בגלל התנשאותו (חוץ מההכרה שלה' יש תוכניות משלו בהנהגת העולם).
הוא מבין שהתגרותו שגרמה לו להפסיד את כל הטוב שהיה לו בבית אביו, הרצון שלו להבליט את הדברים בפני אחיו ואפילו בפני אביו. הוא לקח אחריות על ההתגרות ביצרו שגרמה לו להפסיד את כל הטוב שיש לו בבית פוטיפר, (אחרת איך נסביר את העובדה שלמרות שידעה על כוונות אשת פוטיפר הוא מרשה לעצמו להיכנס לחדרה כשהיא לבד ואין איש עמו בבית, זו התגרות עם חיית בר).
הוא הבין שכמו בפתירת חלומות הוא מסתמך רק על ה' "לה פתרונים, ספרו נא לי" היה עליו לסמוך שה' ימצא לו דרך להוציאו מבית הסוהר ולא להסתמך רק על בני אדם.
לדעתי, יוסף הוא המאמן העצמי שאפשר ללמוד ממנו דבר חשוב באימון. קח אחריות על מעשיך ועל עתידך את התנהגותך אתה יכול לשנות לא את התנהגותם של אחרים, השינוי בך יגרום גם לאחרים להשתנות. אם תאמין ביכולותיך תצליח להגיע אפילו במצרים השונאת את העברים להיות משנה למלך פרעה ובעצם להיות השליט עצמו.
עוד דבר הופך אותו לצדיק – זה שהוא אינו נוטר שנאה גם למבקשי רעתו – הוא מוכן לסלוח להם. זוהי תכינה של צדיק.

משה רבנו מהותו היא הצדק הצרוף "ייקוב הדין את ההר". צדק צריך להיראות ולהיעשות. כבר בהיותו במצרים חי חיי מותרות בבית פרעה, הוא יוצא לראות בסבלות אחיו, וכשהוא רואה עוול הוא מגיב והורג את המצרי המכה באיש עברי על לא עוול בכפיו. כי צדק הוא צדק ולא משנה מעמד האנשים. למחרת הוא רואה שני עברים רבים ביניהם והוא מעיר לרשע (מהיכן ידע? כנראה צפה בהם הרבה זמן) מדוע תכה רעך. משה לא יכול להבין איך שני אנשים באותו מעמד מאותו העם יכולים בכלל לריב והוא מתערב, כי הוא איש הצדק – איש הדין.
הרדיפה אחרי הצדק רק מזיקה לו אבל הוא ימשיך בדרך הזו כי מהותו היא – צדק, ולא משנה מה המחיר.
אחרי שברח ממצרים כי פרעה ביקש להורגו הוא מגיע למדיין, הוא זר במקום הוא פגוע ממה שקרה במצרים אבל כשהוא רואה עוול מיד עוזר הוא לחלש. (הרועים המדיינים מחכים שבנות יתרו ימלאו את השקתות ורק אז מגרשים אותן הרועים, לא לפני כן, בחינת "הרצחת וגם ירשת". עוול זה נמשך זמן רב, גם יתרו וגם הבנות כבר השלימו עם זה). אבל משה למרות מה שקרה לו במצרים, לא יכול לראות זאת והוא מושיע את בנות מדיין ומשקה את צאנן. כך משה יתנהג כל ימי היותו מנהיג בצדק – הוא לא ייקח מבני ישראל חמור אחד כאשר הוא הולך למלא את תפקידו. (לתשומת אנשי ההנהגה בימינו שמוכנים לוותר על עקרונות תמורת וולוו).

אהרון – אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. מהותו של אהרון –אוהב את הבריות, ומתוך כך אוהב שלום ורודף שלום. אהרון עושה הכול על מנת שנאהב אחד את השני. הוא פועל לפי הכלל החשוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך". הוא מוכן לשרת בקודש בשביל כל עם ישראל, הוא מוכן להסתכן לצאת מהמשכן עם קטורת, כדי להציל את ישראל מהמגפה שהחלה בעם. ובאהבתו זו הוא מצליח לעצור את המגפה. (חז"ל הפליגו בסיפורים על אהרון אוהב שלום ורודף שלום). לכן אין זה פלא שאהרון נבחר להיות הכוהן הגדול הראשון בעם ישראל, כי מתאים לו להקריב את הקורבנות ואת החטאות ואת האשמים, כדי לכפר על בני ישראל.
בתולדות ישראל מצאנו כמותו שהמפורסמים שבהם הם: הלל הזקן, רבי יהודה הנשיא, רבי יצחק מברדיצ'ב...

אחרון האושפיזין הוא דוד המלך. מהותו היא – תעוזה. הוא לחם נגד הדוב או הזאב בהיותו רועה, הוא העיז בניגוד לכל גיבורי שאול לצאת להילחם נגד גולית הענק של הפלשתים שבידו מקלע (=רוגטקה בלעז) וחלוקי אבנים, הוא מעיז בתור מלך לרקוד עם פשוטי העם לפני ה'. הוא גם מעיז להודות בחטאו הגדול עם אוריה ובת שבע.
בדוד אם נסתכל על סיפור חייו מתנקזים כל המהויות של קודמיו האושפיזין ומתרקמים למסכת של תעוזה. אנחנו באימון מלמדים את המאומנים להעיז. להעיז לראות ולהתמודד עם הפרדיגמות שלנו, להעיז לפרוץ דרך ולהתקדם בחיים שלנו, בעסקים שלנו, במשפחה שלנו...
המהות של עם ישראל כעם היא מיזוג של כל המהויות של אבותיו.
סוכות שמח לנו ולכל ישראל.

עוד על סוכות מבחינה אימונית – אושפיזין 1

בפעם הקודמת דברנו על הצורך לצאת מהבית המגן שלנו – הפרדיגמה שלנו החוצה ע"מ לפרוץ דרך הבית מסמל את הביטחון המגן עלינו והסוכה את פריצת הדרך לפרוץ גבולות להגיע למקומות שקודם לא הגענו, מקומות שאין אנו מכירים אבל נותנים לנו את הזדמנות לפתוח אפיקים חדשים. עצם היציאה מהסוכה כבר מראה על אומץ לב להיכנס אל הלא נודע ולנסות.
הפעם נדבר על האושפיזין דווקא. כשאנו יוצאים מהבית לסוכה באים להתארח אצלנו שבעה אורחים (= אושפיזין). מה מיוחד באושפיזין. האושפיזין מצד אחד הם דמויות חשובות בעם הם אבותינו שעצבו את דמותו של עם ישראל. הם פרצו דרך כל אחד בדרכו הוא.

אברהם הביא את האמונה באל יחיד לעולם. עד אז כולם האמינו באלילים בדרך כלל נתנו לאלילים תכונות אנושיות ומה שהפך אותם לאלים הייתה העובדה שהם אינם בני תמותה. הם נלחמו אחד בשני, הם היו חד מימדיים, היה אל טוב ואל רע, אל האור ואל החושך, אלת האהבה, ואלת השנאה (כי לא ייתכן שמי שהוא טוב הוא גם רע), ואין אליל אחד מתערב עם אליל אחר כל הטוב והרע בעולם נובע מהמלחמות והמאבקים בין האלים. אברהם חידש שיש בעולם כוח יחיד ממנו הטוב והרע השפע והעוני... שיא אמונתו של אברהם מתבטא בסיפור העקדה. עצם הבקשה להקריב את יצחק יש בו סתירות אובייקטיביות ואמוניות. הראשונה היא איסור הקרבת אדם, השנייה אי קיום הבטחה קודמת ביצחק יקרא לך זרע, הבטחה נוספת של ברית בין הבתרים וכל זה בגיל שהסיכוי ללדת בן נוסף הוא אפסי (חז"ל מראים את הלבטים הללו במדרש בויכוח בין אברהם והשטן בדרכו לעקדה) הייתי מגדיר את מהותו של אברהם – איש אמונה.
חז"ל הגדירו את מהותו של אברהם – איש חסד. זה אינו סותר כי יכולות להיות לו לאדם שתי מהויות. מה גם שאת מהות החסד אברהם מנצל לפי האגדה להפיץ אמונה באל אחד אם בדוגמא אישית או בהסברה.

יצחק מהותו היא התמימות. תמימות של להאמין לכל אדם, אבל גם תמימות של אמונה, בחינת תמים תהיה עם ה' אלוקיך. גם חז"ל מגדירים אותו – עולה תמימה. ובאמת אם נסתכל על תולדות חייו של יצחק נראה כי התמימות היא מהותו. הוא מצחק עם ישמעאל אחיו הגדול ולא רואה מה שרואה שרה במשחק הלא תמים של ישמעאל. (ה' מצדיק את שרה בגירוש מה שמראה שהבחנתה של שרה הייתה נכונה).
הוא הולך לעקדה ורואה שאין שה לעולה, הוא שואל "איה השה לעולה?" ואביו משיב לו: "ה' יראה לו השה לעולה, בני", והוא הולך ואינו מרגיש כי תשובת אביו מתחמקת. (חז"ל אומרים שלמרות שהבין כי הוא השה לעולה הוא בכל זאת הלך עם אביו כי היה תמים במובן השני של התמימות).
גם שחזר לחפור את הבארות של אביו אותם סתמו הפלישתים, לא התעקש לשמור עליהם, כשהייתה מריבה בינו לבין הפלשתים. כשאבימלך בא לכרות עמו ברית, כי ראה כי ה' עמו, ונותן לו תירוץ מתחמק על טענת גזילת הבארות בידי עבדי אבימלך, לא ידעתי ואיש לא סיפר לי על כך (מוכר מאוד מהפוליטיקה) יצחק מקבל וכורת עמו ברית. כי מהותו של יצחק – תמימות.
יעקב הוא איש אמת כך הגדירו את מהותו חז"ל. כאימו מבקשת ממנו לקחת את הברכה שאביו מתכונן לתת לעשו מי שקורא את הסיפור רואה כי יעקב עושה זאת כמי שכפאו שד. הוא אומר זאת לאימו ורק לחץ של אימו גורם לו לעשות זאת – כי הוא איש אמת. (כבר אמרנו שמהותו של אדם אינה ניתנת לשינוי, ייתכן שמישהו יתנהג בניגוד למהותו, אבל בהמשך הוא יחזור ויתנהג כפי מהותו – אחרת זה לא הוא). הדו שיח שבין יעקב והרועים שיעקב פוגש ליד הבאר בחרן מראה כמה הוא איש אמת שלא ייקח משכורת ויתבטל.
זה לא אומר שהוא טיפש, הוא יודע להסתדר עם לבן הרמאי די טוב. אבל למרות כל הנוכלויות של לבן, כאשר הוא עובד אצלו 20 שנה, הוא עובד בכל הרצינות, עם כל הלב ואפילו לוקח על עצמו נזקים שבהם אינו מחויב הרועה שהוא שומר שכר – כי יעקב הוא איש אמת. עובד באמונה למרות שהיו לו כל הסיבות לרמות את מעבידו, שרימה אותו כל הזמן. רימה אותו שהחליף את רחל בלאה האם לא מפליאה התנהגותו של יעקב אחרי שהתברר לו שלבן רימה אותו אחרי שבא בטענות "למה רימיתני?" ולבן עונה לו:"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה", יעקב שותק ומוכן לעבוד עוד 7 שנים בעבור רחל. מדוע? כנראה מכירת הבכורה שנעשתה בצורה לא מחמיאה, ולקיחת הברכה במרמה מפריעה לו כי מהותו היא האמת. גם לאחר מכן שלבן קבע ליעקב משכורת לעוד שש שנים, כי רצה שהוא יישאר, מפני שהבין שיעקב מביא לו ברכה (לא מטוב לב ח"ו) – אותה החליף כמה פעמים לא גורמת ליעקב להמשיך לשמור על עדרו של לבן בקיץ החם ובכפור החורפי, ביום ובלילה בנאמנות אין סוף, כי הוא איש אמת.
(מעניינת תגובתו של יעקב כאשר בניו מרמים את אנשי שכם, ומבקשים מהם למול את הזכרים, וזאת כדי להורגם בגלל מעשה דינה)...
המשך יבוא...