המלך בשדה לקראת ימים נוראים

המלך בשדה
לקראת ימים נוראים 40 יום לפני יום כיפור
משל לחודש אלול
נכתב בהשראה של שיעורו של הרב שי דאום
ההרגשה שלנו בחודש אלול היא הרגשת פחד ויראה מפני יום הדין. בחודש אלול עד יום כיפור רוב היהודים הולכים בהרגשת פחד נוראית, הנה יום הדין בא. הדבר כנראה נובע מניסיון החיים שלנו, כי בכל שנה אנו מתרגשים לקראת ימים נוראים, מחליטים החלטות חשובות, אבל במשך השנה בעצם אנו חוזרים לשגרה, חוזרים למה שהיה, כאילו שום דבר לא קרה. לכן הרגשתנו היא בכל שנה נוראה אנחנו פוחדים, כי אנו מרגישים שאחרי החגים שום דבר לא ישתנה. אנחנו מרגישים כי מרמים אנו את עצמנו. כאן באה המשל של המלך בשדה לחזק אותנו, להאמין שלא "מה שהיה הוא שיהיה", אלא בכל זאת יהיה שינוי, אנחנו לא מסתובבים במעגלים סגורים אלא במעגלים ספירליים בכל שנה אנחנו עולים קצת יותר. המשל בא ללמדנו. יש לנו הזדמנות בחודש אלול לדבר עם מלך מלכי המלכים לבקש את בקשותינו, כי המלך יצא מארמונו, לשדה ומוכן ומזומן לפגוש את העם, בלי גינוני מלכות, בלי הזמנת תור אצל שר זה או אחר. בלי שומרים שמונעים מאיתנו להגיע אל המלך. עלינו רק לנצל זאת, ולהגיע לדרגת אהבה רבה, או יראת כבוד לפני הקב"ה, ולא נמזדקק ליראת פחד.
באימון אנחנו אומרים שצריך לעשות כל פעם פסק זמן ולזכור את ההחלטות שקיבלנו ולבדוק אם אנחנו ממשיכים בפריצת הדרך ובשינוי שקבלנו על עצמנו, או חזרנו לפרדיגמות הישנות – למה שהיינו רגילים. מאמן טוב אחרי שהצליח ליצור אצל המתאמן פריצת דרך, הוא שואל אותו או מבקש ממנו שימצא חברים, בני זוג או משפחה שיזכירו לו על החלטותיו מידי פעם, והמתאמן קובע את תדירות הזמנים שבו יוכל מי שבחר להזכיר לו את החלטותיו מבלי שיחשב ל"נודניק".
מאמנים אחרים כותבים את ההחלטות על דף נייר ומבקשים מהמתאמן לשים אותו במקום בולט שיזכיר למתאמן על השינוי שהוא עשה והחליט ללכת לפיו.
אם כך יהיה לא יהפכו ימי אלול לימי פחד, אלא למועד התעלות לקראת ההמשך.



היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו הייתה פרושה על מדינה רחבת ידיים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר.
מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה.
אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.
בהתחשב עם כך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו, הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאווייו.
בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמליית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה, כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד. לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.
מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכול. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.
ארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים, הם הם הימים המתאימים ביותר בהם יכול יהודי להגיע אל מלך-מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים.
פרק זמן זה נקבע על ידו כימי תשובה והתקרבות אליו. הבה ננצל את הזמן!
יש הרואים בכך מסר לאומה. המלך ארמונו נהרס בתשעה באב פעמיים, והוא מסתתר במקום מוסתר במשך כל השנה ומבכה את הרס ארמונו, שנגרם בגלל עונותינו. פעם בשנה הוא יוצא ממקום מסתורו לראות את העם ולתת להם הרגשה שהוא לא התייאש מהם, והוא מלא תקווה שהשינוי יבוא, והוא יבנה את ארמונו במהרה בימינו, אמן.
שנה טובה