בין פורים למצרים

מה בין פורים לבין פסח
בשני החגים הללו בני ישראל נגאלו, בפסח הם יצאו משעבוד לגאולה אחרי 210 שנות שעבוד. בפורים הם נגאלו מגזירתו של המן ותוך פחות משנה הם נגאלו. בפסח הם שועבדו ובסופו שלדבר המצרים נצטוו (שמות פרק א, כב): "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". בפורים כל עם ישראל נגזר עליו שיושמד ביום אחד. (אסתר פרק ג, יג): "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז.
במצרים הייתה התבוללות איומה בגלל המצב הטוב שבו חיו בני ישראל הם החלו להתבולל כשהיה להם טוב, ולמדו מדרכי המצרים. עד כדי כך הם דמו למצרים, שה' מצווה אותם למרוח דם על המזוזות והמשקוף, כדי שלכאורה ה' יוכל להבדיל ביניהם לבין המצרים. ה' רוצה שהם יבינו עד כמה הם דומים למצרים, שקשה להבחין בינם לבין המצרים. רק סימן חיצוני יכול לגרום להבדיל ביניהם. אבל הם לכל הפחות שמרו על שמותיהם העבריים. בפורים היהודים התבוללו ולכן נגזרה עליהם גזרתו של המן. הם אפילולא שמרו על שמם העברי. השם מרדכי – הוא מזכיר את השם של האליל הבבלי מרודך, השם אסתר מזכיר את שם האלילה אשתר, המגילה אפילו מספרת לנו כי שמה העברי של אסתר הוא הדסה.
במצרים הם היו במצב כזה, שהייתה צריכה להיות פעולת ה' אקטיבית, בעוד בפורים היהודים היו אקטיביים וה' הסתתר, ורק עזר להם בצורה פסיבית. לכן שה ה' מופיע בהסתר יבוא המלך והמן היום ולא מופיע במפורש.
השווה והשונה בהצלת היהודים בשני הסיפורים הללו יכולים ללמד אותנו רעיונות אימוניים. הבה נראה כמה מהם.
ההבדל בין ההצלה של בני ישראל במצריים לבין הצלת היהודים בממלכת פרס. מלמדת אותנו עד כמה חשוב לקחת אחריות על עצמנו. יציאת מצריים לוותה בהרבה קשיים, וגם לאורך הליכתם של בנ"י במדבר. כיוון שהם לא לקחו אחריות על עצמם. כל פעם שהם נתקלו בקשיים הם רוצים או לכל הפחות מתלוננים על זה שיצאו ממצריים. כי הם לא היו מסוגלים לקחת אחריות על עצמם. יציאת מצריים לא באה מיוזמת בני ישראל.
בהגיעם אל הים, המצרים מאחוריהם הם מתלוננים למשה ומזכירים לו שהיוזמה היא שלו. ומשה אומר להם (שמות פרק יד, יג-יד): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".
בוקע להם את הים. הם עוברים את הים ורואים את המצרים טובעים בים ואפילו שרים שירה עם משה. אבל מייד בקושי הראשון במרה אחרי שלושה ימים שאין מים, והמים שמצאו הם מרים, הם מיד מתלוננים למה משה הוציאם ממצרים. ושוב ה' מורה לו עץ וממתיק את המים. בהמשך הם מתלוננים שנגמר להם הלחם ועל הבשר, ושוב רוצים לחזור למצרים. וה' נותן להם את המן ואת השלו. כל זאת, כי יציאת מצרים לא הייתה החלטתם, הם הובלו ממצרים ע"י משה.
את התורה הם מקבלים בעל כורחם. כל מעמד הר סיני עם הפירוטכניקה של ה' היה מעמד מפחיד. המדרש אומר (תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ג): "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". אמנם הם אומרים נעשה ונשמע, אבל לא מיוזמתם אלא מפחד.
כמשה נעלם להם הם באים בתלונה, שהאיש משה שהצילם ממצרים לא ידענו מה קרה לו, אנו צריכים מנהיג במקומו, ובוחרים בעגל שהיה מאלילי מצרים.
שנה אחרי כן הם שוב מתלוננים על המן שביקשו ושוב נזכרים במצרים. הם מבקשים בשר ומתלוננים שבמצרים היה להם אוכל חינם. רש"י מעיר חינם מן המצוות.
אחרי שהמרגלים חוזרים מסיור בא"י, ומפחידים את בני ישראל משאין להם סיכוי לכבוש את הארץ, הם שוב רוצים לחזור למצריים. זה קורה ברגע שבעצם הם יכולים להגשים את חלומם לחזור לארץ מגוריהם.
מכאן כבר אין דרך חזרה הם שקועים בפרדיגמה שלהם, והם, בעצם, לא רוצים להיות עצמאיים. השדונים השתלטו עליהם ומשתקים אותם מה שהם יכולים לעשות זה לבכות כל הלילה. הם לא מסוגלים לקחת עצמם בידיים ולפרוץ דרך, להתייצב מול השדונים שלהם ולומר להם: עד כאן, אתם מפריעים לנו ואנו מבקשים מכם לעזוב אותנו ולתת לנו אפשרות להחליט בעצמנו. הם אומרים: מוטב לנו עבדות במצריים מאשר להיות עצמאיים בארץ ישראל. הם אינם לוקחים אחריות על עצמם.
לעומת יציאת מצריים בפורים אנחנו רואים בדיוק ההפך. כבר בגזירה הראשונה להשתחוות להמן לוקח מרדכי יוזמה ולא משתחווה. כשהמן גוזר את גזירת השמד והאיגרת נשלחת לכל העמים במלכות אחשורוש, והדת נתנה בשושן הבירה. במקום להיכנע לגזרה ולחכות לנס. מרדכי אמנם קורע את בגדיו וזועק זעקה גדולה ומרהמצד אחד, אבל מצד שני הוא, ואח"כ אסתר שהם היו מנהיגי הדור לוקחים אחריות ומתחילים לפעול עם כל הצער והפחד לבטל את הגזירה. מרדכי מצווה את אסתר לבוא למלך ולבקש על עמה, וכשאסתר מנסה להתחמק אומר לה מרדכי (אסתר פרק ד, יג-יד): "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
אסתר מבינה את המסר ומתחילה לפעול, לוקחת אחריות ומצווה על היהודים לצום למענה, והיא הולכת למלך למרות הסכנה. יש כאן יוזמה, אומץ ולקיחת סיכונים מחושבת ולקיחת אחריות. היא בחוכמתה מצליחה להפיל את המן לפני המלך, לגרום לאחשוורוש לחשוד בהמן, ולבסוף להוכיח שגם הגזירה להשמיד את היהודים היא קונספירציה נגד אחשוורוש. ובכך לקבל רשות לעמוד נגד אויבי היהודים ולהרגם. לא בקשה מהמלך להצילם, אלא הם יצילו את עצמם. בסיפור פורים אנו רואים פריצת דרך, יוזמה לקיחת אחריות על החיים, מה שבסופו של דבר מביא לגאולה השנייה בימי בית שני.
לכן חז"ל אומרים שבימי אסתר ומרדכי קבלו היהודים מחדש את התורה הפעם מרצון.